בעלה התגייס למילואים כבר ביום הראשון למלחמה. היא ו 3 ילדיה (15,5,6) הגיעו למושבות מישוב קטן על גבול הצפון, היא כבר החליפה שני בתים והסאבלט שוב נגמר… צריכה לארוז ולעבור שוב.
״באמת אני לא צריכה בית גדול ויפה, רק מקום בטוח ושקט שנוכל להיות בו, ולא לעבור כל פעם ולהתחיל מחדש״ כמה בסיסי וכמה לא מובן מאליו בימינו. סיפרה ש״הילדים הצטרפו למסגרות, הקטן כבר פגש חברים חדשים, אבל לגדול קשה, הוא מתגעגע לחברים שלו״.
כשהגענו, הצעיר חיכה לנו בשמחה מחוץ לבית, רצה לעזור. נכנסנו, שאלנו לשלומה, מה היא צריכה, מה חסר, איך אפשר לקשר?
היא שמחה לדבר, לשתף. מקווה שגם לרגע, הצלחנו לתת לה את ההרגשה שאנחנו איתם.
הגענו אל המשפחות המתארחות אתמול בגבעת עדה ובבנימינה עם משלוחים מפנקים תודות למשפחות ליפניק-ארנס האלופות שאפו עוגות מפנקות עם ברכות מחממות לב, עם חלות ענקיות שבורקין תרמו באהבה ועם סלי פירות וירקות ע-נ-ק-ים של חקלאי הדרום תרומה נדיבה של חברת SAP (תודה ל Merav Zimler על הארגון)
המשלוח היה מקסים, אבל הוא ממש לא העיקר. העיקר הם החיוך, המחשבה והקשר לקהילה שלנו שידעו שאנחנו איתם!!!
רוצות.ים לקחת חלק בפרויקט? הצטרפו אלינו 🙏:
אם אתן קבוצה/משפחה ויכולים להקדיש שעתיים (גג!) בחודש הקרוב לאפיית עוגות וחלות וחלוקה שלהן למשפחה המתארחות בימי שישי.
פנו אלי או רשמו את עצמכן בקובץ:
https://docs.google.com/…/1jtPyg4OyZDCE491oKkfK…/edit
